אשת הסוד של מקבלי
ההחלטות
במשק הישראלי

ידעתי שלושה רבעונים שהכיוון העסקי שלנו לא עובד. המספרים אמרו X, השוק אמר Y, והדירקטוריון לחץ להמשיך. מירב ישבה איתי על הנתונים בלי פחד. היא לא ניסתה לרצות אף אחד. ראינו יחד את מה שקורה בשטח, את מה שהפיננסים מספרים בין השורות, ואת הפער בין הדוח לבין מה שהמכירות מרגישות. כשנכנסתי לדירקטוריון עם המלצה לפיבוט, הייתה לי בהירות שמעולם לא הייתה לי. הם אישרו פה אחד. הפיבוט לקח שמונה חודשים. היום אנחנו 40% מעל מה שהיינו לפני השינוי.

הגעתי לגיל שבו התחלתי לחשוב על המשך. יש לי מנהל בכיר שאני מאמין בו — אבל לא ידעתי אם הוא מוכן לתפקיד. לא רציתי לטעות לשני הכיוונים: לא למנות מוקדם מדי, ולא לפספס את הזמן הנכון. מירב ליוותה את שנינו — כל אחד בנפרד. היא ראתה את הפערים, בנתה תכנית פיתוח ממוקדת, ועזרה לי לעצב מסלול מעבר שהגן על הארגון כולו. היום, שנתיים אחרי, הוא מחזיק את התפקיד — ואני ישן בלילות.

עמדתי בפני אחת ההחלטות הכי קשות שיש למנכ"ל: תפקיד בכיר פנה, ויש מועמד פנימי שכולם אוהבים — אבל אינני בטוח שהוא מוכן. המועמד החיצוני מוכן, אבל יש מחיר ארגוני כבד. מירב ישבה איתי על שני הצדדים בלי להטות לשום כיוון. היא ראתה את הפיננסים של כל אחד מהמסלולים, את הסיכון האנושי, את ההשלכות על הצוות. בסוף קיבלתי החלטה שיכולתי לעמוד מאחוריה בפני כולם. ולא רק כי היא נכונה — כי הבנתי אותה עד הסוף.

שנת 2023 הייתה הקשה ביותר שידעתי. שלושה לקוחות גדולים יצאו בפרק זמן של חודשיים. מבחינה פיננסית — היינו על הגבול. מבחינה ניהולית — הצוות הרגיש את זה ומנהלים התחילו לחפש. מירב נכנסה לתמונה בנקודה שבה לא ידעתי עם מה להתחיל — עם הכסף, עם האנשים, או עם האסטרטגיה. היא עזרה לי לראות את הסדר הנכון. קודם לייצב, אחר כך לבנות. יצאנו מהמשבר תוך שבעה חודשים — עם מבנה טוב יותר ממה שהיה לפניו.

הגעתי למירב בצומת שלא ידעתי ימין משמאל. מקצועית הצלחתי — אישית הרגשתי שמשהו נשחק בשקט. היא לא מיהרה לפתרון. צעדנו יחד, לאט, עד שהתחלתי לראות את הסיפור שלי בעצמי. שלושה חודשים אחרי, עזבתי תפקיד שהחניק אותי שש שנים. לא כי מירב אמרה לי — כי היא עזרה לי לשמוע את מה שידעתי ולא הרשיתי לעצמי להגיד.

כשהצטרפתי לדירקטוריון הראשון שלי, לא ידעתי שאני צריך ליווי. חשבתי שהניסיון שלי מספיק. מירב לימדה אותי שדירקטור טוב לא יודע יותר — הוא שואל טוב יותר. היום אני נכנס לכל ישיבה עם שאלה אחת מוכנה מראש שאף אחד לא שמח לשמוע. בישיבה האחרונה אמר לי יו"ר הדירקטוריון: "אתה תמיד שואל את מה שכולם חושבים ואף אחד לא אומר." זה המחמאה הכי טובה שקיבלתי.